מרב מיכאלי, הארץ
נשיא ברזיל, שביקר בישראל השבוע, מגדיר את עצמו כנושא ונותן ולא כאידיאולוג. "אני אדם שנולד בפוליטיקה של דיאלוג. הפכתי לנשיא באמצעות דיאלוג, ואת כל תקופת נשיאותי ניהלתי על ידי דיאלוג", אמר ל"הארץ". בהתייחסו לשיחות הקרבה, שחשבנו שיתחילו, ציין: "חשיבותן של שיחות בין פקידים בדרג שלישי ורביעי אינה מגיעה ל-1% מחשיבותן של שיחות שמתנהלות בין מנהיגים בארבע עיניים. הפוליטיקה היא בעיקרה מגע. על מנהיג להתבונן בעיני שותפו לשיחות".

לואיז אינאסיו לולה דה סילבה זוכה ל-80% תמיכה במדינתו, שאותה שיקם ושיפר פלאים אחרי שבע שנות שלטון בשתי קדנציות; הוא כנראה יודע משהו על מנהיגות.

דיאלוג ומשא ומתן הם ההיפך ממלחמה, ניצחון וכיבוש, והתבוננות בעיני השותף משמעה פתיחות, נכונות ואמון בסיסי. למרבה הצער, אלה דברים שאינם בנמצא אצל אף אחד מהמנהיגים בישראל היום. אין לנו היום אף מנהיג שיתבונן בעיניו של אבו מאזן ויראה שם שותף שווה ערך, רצון לשלום, כנות או יושר.

הסיבה היא פסיכולוגיה בסיסית שנקראת "מציאות פנימית". כל מי שהיה בטיפול יודע איך זה עובד: במוגבלותנו האנושית יש לנו תמונת עולם פנימית שעקרונותיה נקבעים בגיל צעיר מאוד, בעיקר לפי התנאים וההורים שגידלו אותנו. לתוך התבנית הזאת שמוטבעת בנו נוצקים מרכיבי המציאות. הפרופ' דן אריאלי, מחבר הספר "לא רציונלי ולא במקרה", מסביר איך המוח בונה ציפייה, ואז הציפייה מגשימה את עצמה על ידי המציאות, לא משנה מה המציאות באמת. כלומר, זה לא שאנחנו מאמינים במה שאנחנו רואים, אלא פשוט רואים תמיד את מה שהאמנו בו מלכתחילה.

לקבוצת המנהיגים הזאת, ש"עושים ביניהם תורות" כבר 15 שנה ויותר, יש תמונת עולם שבה הערבים נחותים במהותם, רוצים לזרוק אותנו לים, ושבכל מקרה אנחנו בסכנה קיומית וכל העולם נגדנו. כל אחד מסיבותיו: שניים חיו את רוב חייהם הבוגרים על חרבם, אחד היה ציוני-מפא"יניק-ביטחוניסט, שניים בנים למשפחות ימניות מאוד, אחד גם לאבא שסבור שהשואה לא הסתיימה.

וכך, לא משנה כמה עמוק יסתכלו ביבי, ברק, אולמרט, פרס או שרון בשעתו לתוך עיניו של מנהיג פלסטיני, כל שיראו שם הוא איום ביטחוני, סכנה קיומית ולוזריות.

לא בכדי הם עושים ביניהם תורות. הם שייכים לאותו מועדון מצומצם: גברים לבנים משופעי פריווילגיות ממשפחות מיוחסות. ההבדלים האידיאולוגיים ביניהם הם ברמה של ניואנסים. רק שניים היו שונים: ציפי לבני, שאמנם באה מאותו הרקע, אבל בהיותה אשה היא כבר נמצאת בעמדה קצת שונה, ועמיר פרץ. עמיר פרץ הוא ההיפך המוחלט מהם: מזרחי, שגדל במעברה, מנהיג פועלים וחי בפריפריה. כשהתמנה לשר ביטחון, בחרו שלא לזכור שנפצע קשה כסרן חימוש בצנחנים; במקום זאת העדיפו לחזור וללעוג לו שהחזיק את המשקפת מכוסה.

אבל למעשה, דווקא התמונה הזאת, של אדם שלגמרי לא מובן מאליו בעבורו להסתכל במשקפת צבאית, מגלמת בתוכה אופציה אחרת: אדם שלא בילה את חייו בהסתכלות דרך כוונות, שגדל בין ערבים במרוקו ואינו מתנשא עליהם, שמכיר מקרוב את עמדת הנחיתות קשת היום. דווקא אדם כזה, כשיסתכל בעיני מנהיג פלסטיני, יוכל למצוא שם שפה משותפת אמיתית.

אבל הרקע שפרץ בא ממנו גם מייצר בתמונת המציאות הפנימית תקרת זכוכית שקשה מאוד לנפץ מבפנים, ואלוהים עדנו שאיש לא שמח לנפץ מבחוץ: אתמול היו בכל העיתונים תמונות של אולמרט ודן חלוץ מתחבקים ומחמיאים זה לזה בעת השקת הספר החדש של חלוץ. בתמונת השניים האלה (ודאי בהתחשב בתוכן הספר), עמיר פרץ בלט בהעדרו. בתמונת המציאות הפנימית של מועדון הבנים הלבנים ברור לכל אחד מהם שהוא עוד יחזור, הם לא הולכים לשום מקום. ואנחנו נשארות עם המציאות האמיתית שהם מייצרים לנו.

תגיות: מנהיגות

פורסם ביום רביעי, 17/03/2010 בשעה 8:13 תחת מן העיתונות. ניתן לעקוב אחר התגובות לרשומה זו דרך פיד RSS 2.0. ניתן להשאיר תגובה, או לשלוח טרקבק מאתרך.